סבתא שרה:

 

שמי הוא שרה גובר, מקור שמי בתנ"ך, אני נקראת על שם סבתי, החלפתי את שם המשפחה לאחר שהתחתנתי.

המשמעות של שם המשפחה שלי לפני נישואיי הוא אבן שושן, איני יודעת מהו מקורו.

שמה של אמי פרל-פנינה, שמו של אבי דוד (הורי ילדי העיר "סיגט" שבטרנסלבניה רומניה/הונגריה היו ניצולי שואה), שמו של אחי שלמה ושמו של אחי השני אברהם- אבי.

נולדתי ב-26.12.1948 בניקוסיה קפריסין, העיר בה נולדתי עברה שינויים שלטוניים- היא הייתה תחת שלטון בריטי והיום היא עצמאית.

לאחר השואה הוריי החליטו לעלות מרומניה ברכבת לבולגריה (שם עלו על אנייה שניסתה להביא אותם לישראל) בשנת  1947. הבריטים סגרו את הארץ לעלייה ואניית המעפילים (פנ-יורק) שהגיעו נתפסה על ידי הבריטים, הוריי הוגלו לקפריסין, היו שנתיים במחנה מעצר בפמגוסטה ורק בשנת 1948 עלינו ארצה באנייה, הייתי תינוקת בת 3 חודשים, הוריי לא ידעו לדבר עברית ולכן הם לא יכלו לעזור לי בשיעורי הבית, מה שמאוד הקשה עליי.

בבית הולדתי דברו יידיש, עברית, רומנית והונגרית (שהייתה השפה "הסודית" שלהם- בכדי שאנחנו הילדים לא נבין), היום אני דוברת עברית, אנגלית, יידיש וצרפתית.

כאשר הוריי אשר נולדו בסיגט, הונגריה- רומניה עלו לארץ הם עבדו בחקלאות, בשלב מאוחר יותר עבדו במשרד הביטחון.

פעם בשנה היו עורכים אזכרה לתושבי העיר שנספו בשואה.

 

סיפור שזכור לי במיוחד מאבי הוא:

לאחר מות אמי הצטרפתי פעם אחת לאבי לאזכרה כזו. לאחר האזכרה הייתה מפגש חברתי של השורדים. אבי פגש אדם שלא הכרתי ושאל לשלומו. האיש לא זיהה את אבי, ושאל לשמו. אבי הציג את עצמו אבל האיש עדין לא זהה אותו. ואז אמר אבי אני הבן של ה"גר". ואז שמחה גדולה, אורו פניו של האיש ,הוא אמר שהכיר את ה"גר" והם המשיכו בשיחה. אני הייתי בשוק. לאחר שנפרדו, שאלתי את אבי :"מה אנחנו גרים?". ואבי ענה לי: "מה פתאום". ואז לראשונה בחיי שמעתי את הסיפור של סבא שלי שאותו לא הכרתי שנספה בשואה.

מסתבר שסבי התייתם בגיל צעיר, אחיו הגדולים ממנו הציקו לו ורצו שישרת אותם. הוא החליט לעזוב את הבית, בגיל צעיר התגייס לצבא ה"אוסטרו-הונגרי" ושירת הרבה שנים בחיל הפרשים. כאשר עזב את הצבא נשא אישה וחזר לעיר סיגט. מכיוון שחי הרבה שנים בקרב גויים לא שלט ביידש על בוריה, ולא הכיר את כל מנהגי היהודים בעיר ולכן קראו לו ה"גר". וכך נדבק הכינוי למשפחה.

 

בילדותי גרנו בכפר סטריה שיושב על ידי עולים חדשים שהיו ניצולי שואה בעיקר מרומניה, הונגריה ופולין, היו יחסי שכנות טובים, ערבות הדדית כי כולם באו מאותו רקע וכולם היו צריכים להתמודד עם אותן הבעיות, באותה תקופה לא נעלו את הדלת בבית. בהתחלה גרתי בבית ערבי נטוש. אחר כך אבי הרס את הבית הערבי ובנה וילה, בבית היו שני חדרי שינה, סלון, שירותים בתוך הבית, מטבח גדול ומרפסת. הייתה לנו חצר גדולה עם עצי פרי כגון: שזיף, לימונים ועוד, הייתה לנו גינת פרחים. הרהיטים בבית היו בסיסיים מאוד: מיטות מתקפלות, ספות שנפתחו למיטות, מזנון וזהו.

 

בגיל 11 החליטו הוריי לעזוב את הכפר ולעבור לתל אביב, זו הייתה חוויה קשה כי שם הייתי שווה בין שווים, כולם היו בני עולים חדשים, אותו מצב כלכלי פחות או יותר וברגע שעברנו לתל אביב ברגשתי את הפער הכלכלי והחברתי בין הילדים של תל אביב לילדים של הכפר. בבית ילדותי נהגנו לאכול גולש, כבד קצוץ, קרמשניט, בלינצ'ס, גפלטפיש ועוד.

החגים שזכורים לי במיוחד הם: ליל הסדר בפסח בגלל שחגגנו יחד עם דודתי ובני דודנו והיינו צריכים לסיים מוקדם כי דודי עבד במשמרות במשרד הביטחון.

בפורים שכנתי התחפשה לערבייה (מדובר בתקופה של הפדיון הערבי שהיו פושטים לפעמים לצורך גניבה והרג), נורא נבהלתי כי חשבתי שערבים באו הביתה.

 

למדתי בבית ספר יסודי בכפר סטריה, לאחר מכן בבית הספר יוסף הגלילי בתל אביב, ולאחר מכן בתיכון עירוני ה'.

בבית הספר למדתי בעברית, בנוסף לכך למדו בבית ספרי אנגלית וצרפתית.

למדנו את מקצועות הליבה ובנוסף למדנו מקצועות כגון: תפירה, נגרות, תושב"ע, ציור מוזיקה, או.

המורה למוזיקה שלנו עבד באופרה וכדי שנלמד כל פעם שיר חדש ונהיה קשובים ולא נפריע לו היה לנו הסכם: חצי שיעור הוקדש ללימוד וחצי שיעור הוקדש לסיפור אופירה בהמשכים.

כשעברנו לתל אביב והקליטה החברתית הייתה קשה אז חברה שלי ומשפחתה קיבלו אותי מאוד יפה למרות שהיה הפרש של שנה ביננו, לימים הכרתי לה חבר של בעלי והיום הם נשואים עם ילדים ונכדים.

בשעות אחר הצהריים שיחקנו בחוץ משחקי כדור כגון: מחניים, גגה, בנוסף לכך שיחקנו גם: מחבואים, תופסת ועוד. בבית שיחקנו אבני פלא (לגו), בנינו טירות ארמונות, קראנו וציירנו.

בילדותי הייתי בשבט קהילה, ברחוב בחשמונאים בתל אביב, נהגנו לעשות מסדר, פעילות חברתית (משחקים, שיחות, סיפור) ובימי שישי הייתה קבלת שבת משותפת, לאחר הפעולה כולם היו הולכים לקנות חצי מנה פלאפל בשוק בצלאל. אני בקשר טלפוני עם שתיים מחברות ילדותי.

 

בשנת 1970 הוזמנתי למסיבה על ידי ידיד שאותו הכרתי באבני, התלבטתי עם ללכת ובסוף חברתי שכנעה אותי ללכת למסיבה.

אריה בא עם חבר והם עמדו לעזוב את המסיבה כי לא היה להם מעניין, ברגע שהגעתי ואותו ידיד היה מעוניין, הוא שם מוזיקה והתחילו ריקודים ואז אריה הזמין אותי לרקוד וככה הכרנו.

 שרתתי בשנת 1966-1968 בחיל האוויר בצריפין, הייתי פקידת מטוס מושבת, נהניתי בצבא למרות שלא היה לי שירות מעניין כל כך.

חוויה שלא אשכח לעולם מהצבא היא:

בשנת 1966-1968 שרתתי בצבא בחיל אויר בבסיס אספקה בצריפין.

לסדר פסח שנערך לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1968 בבסיס ביר גפגפה- רפידים ביקשו מתנדבות שישמשו מארחות ושישירו במקהלה.

מכיוון שלא הייתי אף פעם בסדר מחוץ למסגרת המשפחתית הייתי סקרנית לראות מה זה סדר פסח בצבא והתנדבתי. היינו קבוצה של 10 בנות ולא נמצא לנו מקום בטיסה לביר גפגפה.

הטיסה שלנו נדחתה כמה פעמים, לבסוף טסנו רק ביום המחרת במטוס תובלה שהוביל את הציוד לסדר. הטיסה הייתה נוראה, טלטלנו קשות והקאנו את נשמתנו. [

הגענו מותשות לבסיס, כמובן שלא היה כבר זמן לעשות חזרה למקהלה והעניין בוטל, כל התפקיד שלי כמארחת היה לחלק "כיפות" לחיילים שנכנסו לסדר. הסדר נערך באוהל ענק, השתתפו כל אלופי צהל וניהל אותו הרב גורן. אלא מה ,אותנו הושיבו בקצה האוהל לא שמענו ולא ראינו שום דבר מהנעשה. והיה די משעמם. הבנים חיילי הבסיס רצו לעשות רושם עלינו והציעו לנו להראות לנו את שלושת ההליקופטרים המפורסמים שהופצצו מהאוויר ע"י חיל האוויר טרם הספיקו להמריא.

קפצנו על ההצעה, חמקנו מהאהל ונסענו ברכב הצבאי צבוע כדרקון שהיה לגאוות היחידה. ההליקופטרים היו בקצה מסלול ההמראה ונראו בדיוק כפי שראיתי אותם בתמונה.

לפתע קלטנו שסיור הביטחון מתקרב אלינו בסירנות וזרקורי אור. קפצנו על הרכב ונסענו במהירות מטורפת חזרה כאשר הסיור דולק אחרינו.

אם היו תופסים אותנו היינו בצרות. הגענו כל עוד רוחנו התגנבנו חזרה לשולחן שלנו  והתנהגנו כרגיל היינו שקטים ותמימים .אנשי הביטחון נכנסו לאוהל כי הבינו שמדובר בחיילי הבסיס ,אבל לא יכלו לזהות אותם. וכך ניצלנו. וזו חווית הפסח הצהלי שלי .לפחות למחרת עשו לנו טיול וחזרנו דרך סיני ,עזה אל-עריש וחן-יונס וזו הייתה חוויה לראות את הרכבים והנעלים הנטושים של החיילים המצרים שברחו בזמן המלחמה

לאחר הצבא עבדתי במשרד הביטחון (הייתי במוסד, צופן), היום אני עובדת כפקידה בבית יציקה לתכשיטים, עקרת בית.