אבא:

 

שמי הוא אריק פלדמן, נולדתי בשם אריה על שם סבא שלי ז"ל שקראו לו לייב שזה אריה ביידיש, בתעודת הזהות שלי אני עדיין רשום כאריה. המשמעות של שם משפחתי- פלדמן היא איש השדה זאת אומרת איכר, איני יודע את מקורו. שמה של אמי- שולמית, שמו של אבי- אברהם, שמם של אחיותיי- מיכל ויעל. נולדתי ב- 18.11.1971 בעיר תל אביב, ישראל. הוריי דיברו בבית עברית, לפעמים הם שוחחו ביידיש (בעיקר כדי שלא נבין על מה הם משוחחים), אמי יודעת גם אנגלית, גרמנית. אני מדבר עברית ואנגלית. אבי אשר נולד בישראל עבד כחבר דן עד שיצא לגמלאות, אמי אשר נולדה בישראל עבדה בתנועה הקיבוצית בחברה בשם "חשב" שניהם עבדו באותה עבודה בכל השנים (דבר די נדיר נכון להיום). אבי נולד וגדל בתל אביב, אמי נולדה וגדלה בירושלים ולמיטב זכרוני, לאחר שהוריה התגרשו היא עברה עם אמה לתל אביב. גדלנו בבית קטן וטיפוסי בתל אביב אני, הוריי ושתי אחיותיי גרנו בדירה בת 3 חדרים בלבד (בקומה שלישית ללא מעלית) כך שלמעשה שלושתנו גדלנו באותו החדר. מכיוון שהפרשי הגילאים בינינו יחסית גדולים (אחותי הגדולה מבוגרת ממני בכ-15 שנים) אז בזמן שכבר הייתי בגיל גן, אחותי הגדולה הייתה כבר בצבא ולכן לא התגוררה בבית, הבית שלנו היה נעים, קטן, וחם. אני זוכר שהיה בו הכול, אפילו אורגן בחדר שלי שבו ניגנתי במשך 5 שנים. אני זוכר שכאשר הוריי חזרו מארה"ב כאשר הייתי בן 6, הם קנו לי סל והתקינו אותו בתוך החדר שלי כך שלמעשה היה לי מגרש כדורסל בתוך החדר (שלא היה גדול מ-10 מ"ר), וזאת בנוסף לאורגן שציינתי, לארון, למיטה. את יכולה להבין כמה הכול היה קטן. בנוסף היה בדירה פינת לימודים , מעין רבע חדר שההורים שלי בנו כחלק מחדר השינה שלהם וזה כדי שלנו , הילדים, יהיה מקום ללמוד.

 

אני זוכר את הפעם הראשונה שאבא שלי קנה טלוויזיה צבעונית הביתה. זה היה אחד מהאירועים המרגשים שאני זוכר כילד. פתאום לראות הכול בצבע, להתרגש מהכפתורים של הטלוויזיה (אני זוכר שהיא הייתה אדומה וגדולה), לא אשכח את הפעם הראשונה שישנו כל המשפחה וראינו את האירוויזיון ביחד בצבע, נהגנו לאכול מאכלים רגילים, בית אשכנזי ממוצע. אני זוכר שלא אהבתי את המאכלים המיוחדים לעדה. בגדול היה את כל סוגי המאכלים בבית.

 

החג שזכור לי במיוחד מילדותי הוא חג החנוכה שבו הדלקנו את החנוכייה במרפסת. הרגע שבו אבי מברך את הברכות בזמן הדלקת החנוכייה היה רגע מרגש בשבילי ועד היום אני מתרגש בחג זה.

למדתי בבית ספר יהודי א.ד. גורדון בכיתות א-ח ולאחר מכן בתיכון עירוני ה' במגמה ריאלית, למדתי בשפה העברית, במסגרת שפות נוספות למדו כמובן גם אנגלית וגם ערבית עד כיתות י' (הייתה גם מגמה דו לשונית שבה יכלו לבחור האם ללמוד צרפתית או ערבית).

בבית הספר למדנו את כל מקצועות הליבה. בנוסף במסגרת המגמה הריאלית שבה למדתי למדנו 5 יחידות ב : מתמטיקה, כימיה ופיזיקה. למדתי בבית ספר מאוד שונה שבו למעשה התלמידים היו שותפים בניהול בית הספר. כל יום היינו אוכלים ארוחת צהריים בחדר האוכל (אוכל שהילדים היו מכינים בעזרת טבחים), היינו לומדים עד שעה 4 כל יום ולא הרגשנו איך הזמן עובר.

פעם בשבוע הייתה "שירה בציבור" שבה כל תלמידי בית הספר היו יושבים בחדר האוכל ושרים שעה משירי "ארץ ישראל היפה".

 

 אחד החברים המשמעותיים שהיו לי בימי התיכון היה יונתן גרעיני. היינו חברים מאוד קרובים, למדנו ביחד, בילינו ביחד ופשוט נהנינו אחד מחברתו של השני, לצערי הרב לא שמרנו על קשר לאחר סיום הלימודים ועד היום אני מרגיש בחסרון זה, לצערי אני לא בקשר אם אף אחד מחברי ילדותי.

כשהייתי ילד מאוד אהבתי את כל מה שקשור בספורט. הייתי לפחות פעם או פעמיים בשבוע נוסע לספורטק לשחק כדורסל עם חברים. היינו הולכים ברגל לשם או נוסעים באוטובוס, משחקים עד שעה שבע וחוזרים הביתה. בשאר הימים היינו תמיד יורדים למטה לשחק מחבואים, תופסת או להמשיך לשחק בכדור.

בילדותי הייתי חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד" במשך כל שנות התיכון (במשך היסודי הייתי בתנועת "השומר הצעיר"). הפעולות התקיימו בקן הנוער שהיה סמוך לביתי. אני זוכר את הפעולות כמעניינות מאוד, שוחחנו על ערכים, על דברים שקשורים ביומיום וגם על נושאים שקשורים בכל אחד מאיתנו. היו הרבה פעולות שקשורות בנושאים חברתיים, ערכיים וגם כלליים. אני זוכר ששאבתי הרבה כוח מהמדריכים ולמדתי מהם לא מעט. לאחר מכן הייתי גם מדריך בעצמי במשך שנתיים לילדים בגילאי 12-13.

 

את אשתי לשעבר - סיגל (כיום אני גרוש) הכרתי במהלך אחת ההפסקות שבה ראיתי את סיגל יושבת עם חברות, וביקשתי מחברה שלה (שהייתה אחות של מישהי מהכיתה שלי) שתכיר בינינו.את בת זוגתי הנוכחית (איילה) הכרתי במסגרת העבודה.

 

שירתתי 3 שנים בצה"ל בחיל הים בספינות הטילים. תפקידי היה "בקר ל"א" שתפקידו הוא להיות אחראי על גילוי ספינות אויב והגנה על הספינה מהתקפות טילים. תפקיד זה הינו בעל חשיבות רבה בספינה כי למעשה אתה משמש כ"עיניים" וה"אוזניים" של הספינה לטווחים הרחוקים (מעבר לטווח הראייה), הייתי חייל בשנים 1989-1992. חוויה שזכורה לי וחקוקה בראשי היא כאשר פעם אחת הוקפצנו למשימה בלב ים, שייטנו לאורך חופי לבנון יחד עם כוחות של השייטת , במסגרתם ירינו כמה טילים על החופים. אני זוכר את החוויה הזאת כחוויה מסעירה ומפחידה בו זמנית, עם תחושה של תרומה למדינה ושל הרגשת קרביות, מאוד נהניתי בצבא זאת הייתה חוויה מאוד חזקה ומבגרת. להיות 50 איש על ספינה ביחד מאלץ אותך להתמודד גם עם התחושה של פעם ראשונה מחוץ לבית, ובעיקר עם כך שאתה חייב להתחיל ללמוד להסתדר בעצמך ולמצוא את האנשים שאיתם אתה רוצה להתחבר.

 

לאחר הצבא החלטתי קודם שאני רוצה קצת לעבוד ולצבור כספים ועבדתי כשנה בעבודות בתחום הבנייה, לאחר מכן שיפרתי בגרויות כדי שאוכל להתקבל ללימודי חשבונאות כלכלה, למדתי באוניברסיטת תל אביב במשך 4 שנים, ואחר כך יצאתי למגוון תפקידים בשוק הפרטי. כמובן שבזמן זה התחתנתי, הבאתי לעולם יחד עם סיגל את 2 הבנות שלי - נועה ודניאל. כיום אני עובד בחברת שופרסל כמנהל המחלקה הכלכלית.